הדרן הרבי על מסכת שבת חלק ב

עיון בסדרן של שלושת ההלכות "פוקקין ומודדין וקושרין"

איתא במשנה בסיום מסכת שבת (קנז, א):
מתני'. מפירין נדרים בשבת ונשאלין לנדרים שהן לצורך השבת ופוקקין את המאור ומודדין את המטלית ומודדין את המקוה ומעשה בימי אביו של רבי צדוק ובימי אבא שאול בן בטנית שפקקו את המאור בטפיח וקשרו את המקידה בגמי לידע אם יש בגיגית פותח טפח אם לאו ומדבריהם למדנו שפוקקין ומודדין וקושרין בשבת:
א. פשטות דברי המשנה הן: שמותר בשבת: א) לפקוק [=לסתום] חלון, ב) למדוד ג) ולקשור קשר שאינו של קיימא.
ובגמרא (בעמוד ב) מבואר, שרק מדידה של מצוה מותרת, וכן בנוגע לקשירה מבואר בשו"ע (או"ח סי' שי"ז) שרק לצורך מצוה מותר לקשור קשר אומן שאינו של קיימא, אולם בנוגע לפקיקה מבואר בתוס' שם שהיא מותרת גם שלא לצורך מצוה.

ב. אבל, צריך להבין את הסדר במשנה: למה שנו קודם "פוקקין" ואח"כ "ומודדין וקושרין"?
ולכאורה היה אפשר לתרץ בפשטות: כי כך היתה העובדה – שקודם "פקקו את המאור", ואח"כ קשרו ומדדו. אבל לפי זה הי' צריך קודם לשנות "וקושרין" ואח"כ "ומודדין", שהרי תחלה "קשרו את המקידה" ואח"כ (ועל ידי זה) מדדו "לידע אם יש בגיגית פותח טפח"?
וגם אם נאמר שהטעם להקדמת דין דפוקקין הוא מפני הכלל (המובן מדברי התוס', קידושין מא, א ד"ה האיש) שבשתי תיבות הסדר הוא "זו ואין צריך לומר זו", ולכן צריך לשנות תחילה הדין שיש בו חידוש יותר, ובנידון דידן – הקדימו פוקקין בשביל יתרון החידוש שבו, שהתירו לפקוק אע"פ דדמי לבנין, אף שלא לצורך מצוה משא"כ מדידה וקשירה שהתירו רק לצורך מצוה כנ"ל.
– הרי טעם זה אינו שייך להקדמת מדידה לקשירה, שהחידוש-דין בשניהם שווה, ואדרבה בהיתר דקשירה יש חידוש יותר ממדידה, כי מדידה נאסרה רק "מפני שהוא מעשה חול וזלזול שבת" (שו"ע אדה"ז סי' ש"ו ס"ז), משא"כ איסור קשירה של קשר שאינו של קיימא הוא מטעם ש"מד"ס נקרא זה ג"כ קשר של קיימא" (סי' שי"ז ס"א), היינו בקשר שהוא דומה לקשירה דאורייתא. ועפ"ז פשוט יותר לאסור (מד"ס) קשירה הדומה למלאכה דאורייתא, מלאסור מדידה שהיא רק מעשה חול. וא"כ גם מטעם זה היה צריך להקדים "וקושרין" ל"ומודדין".

ג. ויש להקדים מה ששנינו בתחילת מסכת שבת (וכן נפסק בשו"ע סי' שמ"ז ס"א) שמלאכת הוצאה אינה אסורה מה"ת אלא באופן שהמוציא עושה עקירה והנחה, אבל אם עשה רק אחת מהן – אסור רק מד"ס, וידועה הקושיא בזה: למה לא תיאסר מדאורייתא גם עקירה לבד, או הנחה לבד, מטעם "חצי שיעור אסור מה"ת" (גם במלאכות שבת )?
ומבאר בזה הגאון הרוגוצ'ובי (מפענ"צ סוף ע' קפה ואילך), על פי דיוק הלשון כלל זה גופא: האיסור מן התורה הוא דווקא ב"חצי שיעור" – היינו שחסר רק בשיעור, כמות האיסור ולא במהותו ואיכותו, ולכן עקירה בלי הנחה או ההיפך הן רק חצי מלאכה (ולא חצי שיעור), היינו שחסר בגדר ומהות המלאכה, ממילא אין כאן שום מלאכת הוצאה מה"ת.
וי"ל, שעד"ז הוא גם בנוגע לקשירה: שגם בזה ניתן להקשות מדוע קשר שאינו של קיימא אינו אסור מן התורה מטעם "חצי שיעור"? והתירוץ הוא על דרך הנ"ל: אין זה חצי שיעור (בכמותה) של המלאכה, כי אם חצי מלאכה – חסר במהותה של המלאכה, כי "הדעת שישאר כן לעולם" היא חלק מאיכות וגדר מלאכת קושר, ולכן אינו חייב מה"ת.

ד. עפ"ז יבואר גם מה שבסיום המסכת שנו "מודדין" ואח"כ "קושרין":
ע"פ המבואר שבקשירת קשר שאינו של קיימא שאסרוה חכמים אין שום חלק ממלאכת הקשירה דאורייתא, האיסור הוא רק מפני שהקשר דומה לקשירה מה"ת, ויוצא שהאיסור הוא לא מצד פעולת הקשירה, אלא רק כי עלולים לדמותה לענין אחר, למלאכה אסורה – בלי שום שייכות אליה, זאת אומרת, שלולא הדמיון אין טעם לאסור הקשירה בפני עצמה.
משא"כ פעולת המדידה, שאף שאין איסורה מצד שייכות למלאכה אסורה מה"ת (לא חלק ממנה ולא דמיון אליה), אלא כל יסוד איסורה הוא רק מדרבנן – אולם מזה גופא מוכח שאיסורה היא מצד עצמה, מצד פעולת המדידה: "שהוא מעשה חול וזלזול שבת".
ומטעם זה מסתבר לומר שבמדידה, שהוא בגדר איסור בפני עצמו , יש להחמיר בה יותר מבקשירה (שאין איסורה מצ"ע כנ"ל). ולכן כשהמשנה באה להורות ששתיהן הותרו לצורך מצוה, הרי בהיתר המדידה יש רבותא יותר גדולה. ולכן נקטה המשנה (ע"פ דברי התוס' הנ"ל שהחידוש צריך להיות נשנה תחילה) "מודדין" תחילה ואח"כ "קושרין".

מבוסס על: לקוטי שיחות חלק יד, ואתחנן שיחה א (עמ' 12 ואילך. השיחה בלה"ק במקור). הדרנים על הש"ס ח"א עמ' מב.